1. זוהי בקשה לעיכוב ההליכים בתביעת המשיבים בת"א 8215/06, עד להכרעת בית המשפט בתביעה שהוגשה ע"י המבקשות בת"א 7163/05 של בית משפט זה.
הרקע העובדתי לשתי התביעות שבדיון, דומה. המשיב מס' 2, אריה גולובנציץ (להלן: "גולובנציץ"), היה הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 2 בגוש 30239 וחלק מחלקה 3 בגוש 30237 (להלן: "המקרקעין"). חלק מן המקרקעין הופקע לצורך סלילת כביש מס' 4. לאחר תחילת ביצוע עבודות הסלילה טען גולובנציץ כי העבודות מבוצעות שלא כחוק תוך פלישה למקרקעיו. לאחר מו"מ שהתנהל בין הצדדים, התקשרו גולובנציץ והמבקשת מס' 1, עיריית ירושלים, ביום 27.4.98, בהסכם לפינויו של גולובנציץ מן המקרקעין, ורכישת מלוא הזכויות בהם ע"י העירייה, כנגד תשלום פיצויים לגולובנציץ אשר שיעורם ייקבע ע"י שמאי מוסכם על הצדדים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ע"י הצדדים באותו הסכם (להלן: "הסכם הפינוי"). להסכם ניתן תוקף של פסק דין.
ביום 20.4.99 ניתנה חוות דעת השמאי המוסכם רחמים שרים, על פיה שווי הפיצויים המגיעים לגולובנציץ בגין המקרקעין הינו בסך 7,778,000 דולר, לא כולל מע"מ. במהלך השנים שלאחר מתן חוות הדעת העבירה העירייה לגולובנציץ סכומים שונים על חשבון הפיצוי על פי הסכם הפינוי.
מסכת העניינים המתוארת לעיל הניבה מערכת התדיינויות ענפה בין הצדדים, לרבות שתי התביעות שבדיון, כפי שיתוארו להלן.
התביעה בת"א 7163/05
ביום 20.4.05 הגישו המבקשות לבית משפט זה תביעה נגד גולובנציץ, ונגד נתבעים נוספים, בהם מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ, ויורם גדיש חברה להנדסה בע"מ, וכן נגד עיזבון המנוח אשר רוגל ז"ל ועו"ד אילן יחזקאלי, מי שהיו יועציהן המשפטיים של המבקשות בתקופה הרלבנטית להסכם הפינוי. בתביעה זו הן מבקשות מבית המשפט להורות על ביטול מלא או חלקי של הסכם הפינוי בשל כריתתו עקב טעות, הטעייה, עושק ועוד. עוד הן מבקשות להורות לגולובנציץ וליתר הנתבעים לשלם להן את סכום ההפרש שבין הסכום ששולם לגולובנציץ על פי הסכם הפינוי, בסך 7,780,000 דולר, לבין "ערך הקרקע האמיתי" בסך 302,300 דולר. באשר ליתר הנתבעים הן מוסיפות וטוענות כי המו"מ לכריתת ההסכם עם גולובנציץ בוצע על רקע מצב חוקי בעייתי בו בוצעו עבודות לסלילת כביש מס' 4, תוך הסגת גבולו של גולובנציץ במקרקעין, וזאת עקב מעשי ומחדלי חברת מוריה וחברת יורם גדיש. גם הייעוץ המשפטי שניתן למבקשות ע"י יועציהן המשפטיים היה, לטענתן, ייעוץ מוטעה או רשלני.
המבקשות העמידו תביעתן נגד כל הנתבעים על סך 25 מיליון ש"ח (תביעה זו תיקרא להלן: "התביעה הראשונה").
התביעה בת"א 8215/06
ביום 21.5.06 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשות לתשלום סך 26,381,898 ש"ח. על פי הנטען, תחת לשלם את סכום הפיצוי על פי הסכם הפינוי תוך 30 יום מיום מתן חוות דעת השמאי המוסכם, העבירו המבקשות לגולובנציץ תשלומים על חשבון סכום הפיצוי מעת לעת. המשיבים מבקשים בתביעתם לחייב את המבקשות לשלם להם את יתרת הפיצוי שטרם שולם, וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין הסכומים שלא שולמו במועדם. המשיב מס' 1, צבי גולובנציץ, תובע כמי שזכויותיו של גולובנציץ הומחו לו.
בכתב הגנתן טוענות המבקשות להתיישנות התביעה. עוד הן טוענות כי לא חלה עליהן החובה לשלם מע"מ על סכום הפיצוי, ומכל מקום, כי אין הן חבות על פי חוק בתשלומו לגולובנציץ, וכי זה שולם ישירות לרשויות המס. המבקשות מכחישות חובתן לשלם לגולובנציץ את הפיצויים על פי הסכם הפינוי, אולם טוענות כי בפועל שילמו את מלוא סכום הפיצויים על פי ההסכם, במספר תשלומים, כולם בהסכמת גולובנציץ (תביעה זו תיקרא להלן: "התביעה השנייה").
הבקשה
2. המבקשות טוענות כי יש לעכב את הדיון בתביעה השנייה עד להכרעה בתביעה הראשונה. לטענתן, עומדת בפני בית המשפט תביעה לביטולו של הסכם הפינוי, ויעילות הדיון מחייבת להכריע בה בטרם תוכרע התביעה השנייה, שעניינה שיעור הפיצוי שיש לשלם על פי אותו הסכם. עיכוב זה מתבקש גם למניעת כפל התדיינות באותה שאלה. לטענת המבקשות, עצם הגשת התביעה, המתבססת על חוות דעת שניתנה בשנת 1999, רק היום, ולאחר שהמבקשות הגישו תביעתן לביטול ההסכם, מעידה כי אין ממש בתביעה וכי זו הוגשה בחוסר תום לב.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, תביעתן של המבקשות לביטול הסכם הפינוי הינה תביעה חסרת בסיס ונעדרת תום לב אשר הוגשה רק על מנת לאפשר לעירייה לחמוק מתביעתם, ולהכפיף את המשיבים לתנאי פשרה המטיבים עמה. צעד של עיכוב הליכים, הם טוענים, עלול להביא לכך שהדיון בתביעה המעוכבת יחל רק בעוד שנים ארוכות, לאחר סיום תביעת המבקשות ולאחר מיצוי ההליכים בה, לרבות הליכי הערעור. בשים לב לעובדה כי בבסיס ההליכים הסכם שנכרת בשנת 1998, יהיה בכך כדי ליצור קשיים גם ביחס להבאת עדים לעדות. המשיבים טוענים כי הסוגיות העולות בתביעה השנייה לא יידונו ולא יוכרעו במסגרת התביעה הראשונה, ומכל מקום, דחיית התביעה הראשונה תחייב דיון מלא בזו השנייה. עוד הם טוענים כי שתי התביעות עניינן בעילות שונות ובבעלי דין שונים, וכי התביעה השנייה מצויה בשלב דיוני מתקדם מזו הראשונה, שם טרם הוגשו כל כתבי הטענות.
המשיבים טוענים עוד כי יש להעדיף נקיטת הליך של איחוד עניינים על פני צעד של עיכוב הליכים.
דיון
3. סמכותו של בית המשפט לעכב בירור תביעה כאשר קיים הליך תלוי ועומד היא סמכות שבשיקול דעת. זו תוכרע, כך נקבע, על יסוד שיקולים של "יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיו"ב" (רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן, תק-על 2002(1) 860 (2002)). עוד נקבע כי יש מקום לבחון, בין היתר, האם יש באחד ההליכים כדי לייתר את האחר (רע"א 346/06 ד"ר חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, ניתן ביום 14.5.06, כן ראה רע"א 779/07 בועז נ' בועז, ניתן ביום 30.1.07).
בית המשפט מוסמך להורות על עיכוב ההליכים גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים, ואף מקום שאין חפיפה מוחלטת בין הסוגיות הנדונות בשני ההליכים. העיקר הוא, שבשניהם עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית. וראה ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, כדלהלן:
"לפי ההלכה, כמו ב'מעשה בית דין', כך גם ב'ענין תלוי ועומד' העילות צריכות להיות זהות... ברם הזהות איננה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי מהותן. השאלה, אם צד למשפט מוטרד פעמיים בגלל אותה העילה תלויה לא בטעמים טכניים של זהות צורת התביעות אלא בענינים של ממש, היינו, לפי מהותן העיקרית...
לעניין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל הענינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית"(פ"ד כט(2), 477).